חלון ילדות

פגשתי אותה בארוחת ערב אצל חברים. בחורה יפה בשנות ה-30 המאוחרות של חייה, לבושה במיטב ה"שיק" והאופנה האירופאית, גרפיקאית ואדריכלית מוכשרת. היא התיישבה מולי. כאשר הבטתי בה כל שראיתי היה ילדה יפה וחנוטה בשמלה מפוארת, לראשה שתי צמות מהודקות בסרט קטיפה בצבע טורקיז, עומדת מול חלון רחב בטירה קרה ומפוארת.

"נעים מאוד," היא הושיטה אלי יד, אחר הביטה בי לרגע ארוך, כאילו הרגישה. שאלה לעיסוקי. סיפרתי לה שאני מרפאה, מתקשרת ומורה. בין מנת העוף בתפוחים לעוגת השזיפים והשוקולד, בתוך בליל הקולות והצחוקים, היא בקשה שאומר לה את שראיתי. איני נוהגת לעשות זאת שלא במסגרת טיפול מסודר, אך היה משהו בעצבות עיניה הכחולות, שגרם לי להסכים.

סיפרתי לה עליה: אותה הילדה העומדת מול החלון הרחב בתוך הטירה הגדולה והקרה. על תחושת המחנק והכליאות מול הרצון לצאת החוצה אל העולם שבחוץ, אל טבע, אל הגן שמעבר לחלון, שהיה מוקפד וגזום לתפארת מבלי טיפה של פראיות וחן טבעי. תיארתי באוזנה את שראיתי, פסלי השיש, הגזוזטרה ופסלי הדשא הגזוזים למשעי. חשתי החמצה, ילדותה היתה ודאי עשירה מבחינה חומרית, אך חסרת חום אנושי ומלאת ריקנות פנימית. היא לא חוותה ילדות אמתית על הסקרנות היפה שבה. היא היתה חנוטה בשמלות יפות ונוכחת באירועים פומפוזים של מבוגרים.

כל העת היא הקשיבה. עיניה הכחולות פעורות. רק דמעה אחת סוררת הסגירה את שהתחולל בתוכה. אותה מחתה במהירות מעינה. חשתי כי היא לא נותנת לעצמה להראות חולשה. איתנות נפשית, עליה חונכה, היא תכונה הכרחית כדי לשרוד. אפילו אם רק למראית עין. היא התעשתה מהר, ואמרה: "מאוד מדויק. אכן כך. כל מילה מדויקת. תודה לך." היא ביקשה לעזוב את השולחן בנימוס והלכה לשירותים. הרגשתי שזה היה קשה עבורה.

כעבור כעשר דקות היא חזרה וביקשה שאצא עמה לגן. הלילה היה צבוע בכחול כהה, עטור כוכבים מוזהבים, וריחה של מלכת הלילה כישף את האוויר. ענפיו, פירותיו ועליו של עץ האפרסק הרחב הבריקו ונצנצו לאחר הגשם שפסק כמה דקות קודם לכן, הותיר אחריו שובל רעננות וניקיון. בעלת הבית היתה ידועה בטעמה המשובח. הגינה כמחזה מרהיב: פורחת, צבעונית, מנומרת בשלל מיני פרחים בכל הצבעים והמינים. אורות נרות קטנים שהיו פזורים סביב בתוך כלי זכוכית הבהבו בחום נעים, התיישבנו על ספסל בצבע הלילך. שתי נשים שהפגישה ביניהן האינטואיציה. היא סיפרה לי על הקושי בחייה למצוא בין זוג. עד כמה קשה לה לאהוב. על הלילות הקרים ועל העצב המלווה אותה שנים רבות.

היא אכן גדלה כבת למשפחה עשירה. לא היה חסר לה מאום מבחינה חומרית. "אני זוכרת את אותם הרגעים שבהם כמהתי לצאת החוצה אל השדות הרחבים והבתוליים שמעבר לגינה המהודרת, כמה כמהתי להתלכלך ולשחק בבוץ, התענוג שבהתפלשות. בעלי החיים, כלכך אהבתי אותם. אבל מרחוק. אמי אף פעם לא הרשתה לגעת. אבי היה בנסיעות. גדלתי לבד בארמון מבדולח, בצל משרתים ואומנות מתחלפות שדאגו לכלכל, להאכיל ולהלביש אותי ללא חום אנושי. לא יכולתי להתמסר לרצון הטבעי שבי לחקור, לבדוק, להמציא ולנסות. לא ידעתי מהי חברות. לא היו ילדים בסביבה. הם היו ברדיוס של כמה קילומטרים, ומפגש עמם חייב תאום הרבה זמן רב מראש. נפשי כמהה להשתחרר. עד שיום אחד, כאשר הייתי נערה, ברחתי מהבית, בניגוד להסכמתה של אמי, שלאחר מכן חלתה ונפטרה. לא הספקתי להיפרד ממנה."

הבטתי לה בכחול העמוק של עיניה, ים יפיפה עמוס תיבות אוצרות בהם כאב וסודות, הסברתי לה שהיא לא מסוגלת למצוא אהבה משום שהיא עדיין לא למדה כיצד לאהוב את עצמה, וכי יש בה המון כעסים שעליה לשחרר ולסלוח. ביקשתי שתעצום את עיניה ותתייחד עם אמה ברגעיה האחרונים. היו לבטח כל כך הרבה מילים שהיו צריכות להיאמר: סליחה. חיבוק. נשיקה. היא ביקשה את סליחתה של אמה וסלחה לה על כל השנים אשר כלאה אותה כנסיכה מבודדת. היא הבינה כי זה היה צורך שלה להגן עליה. וכי זה לא נעשה מרוע. ביקשתי שתראה את אמה כילדה. חנוטה אף היא בטירה ללא חברים. ספונה בפאר חומרי ללא חום ואהבה.המראה כאב לה. היא חמלה וחיבקה את אמה הילדה, סיפרה לה כי יום אחד, אי שם בעתיד, היא תהייה הבת שלה והיא תלמד אותה מה היא אהבה. ביקשתי שתתן לה יד ויחד הן ירוצו אל החופש, הן רצו בשדות, אמה כילדה והיא כפי שהיא היום, נותנות לרוח ללטף את פניהן, שיער ראשן הרך, יד ביד, שמלתן מתנפנפת, נוגעות בקצות אצבעותן העדינות בפרחי האביב שסביב. הן מביטות אחת לשניה בעיניים ויודעות מהי שמחה. אהבה. זאת הייתה חוויה מרגשת. עוצמתית מאוד עבורה,עיניה הסגורות הסגירו פרץ דמעות אשר התנפצו על הלחי החמה, הציפו אותה באושר וכאב. זה היה הרגע לבצע שיפט, החזרתי אותה דרך חור תולעת תודעתי אל מימד אחר. בו אמה שוכבת במיטה רגעים ספורים לפני מותה, בקשתי שתאמר לה את כל שלא הספיקה לומר, מתייפחת היא מספרת לאמה החולה על חייה, על כמה היא חסרה לה, הקושי למצוא אהבה, כאב ההחמצה של הקשר שלהן, על כמה שהיא אוהבת אותה וסולחת לה. האם חייכה אליה חיוך אוהב וסולח. בכוחותיה האחרונים הושיטה אליה ידיים רועדות, חלושות. דמעה הופיעה בזווית העין היבשה. כעת היא יכלה לעזוב את העולם בשקט. בשלווה. אהובה ומחובקת על ידי ביתה. ואז הוא הגיע, המוות.מפואר, אילם. היא שחררה אותה באהבה. כאנרגיה בהירה אמורפית המתחברת אל אור האין סוף. יחד נשמנו אל הכאב שהפך אט אט להקלה. לאחר מכן הפגשתי אותה עם החלון הגדול, כילדה. ביקשתי שהפעם תעז ותפתח אותו. תחמוק החוצה. הקלטנו תודעתית דקות רבות, בהן היא רצה כילדה בשדות התירס הגבוהים,מתחבא, משחקת, הנופים התחלפו, שדות ירוקים, כחולים, סגלגלים, שדה חיטה, ורדים, מרגניות, היא מתפלשת בבוץ, מתלכלכת. פוגשת בדרך בכל מיני בעלי חיים, סוסים. היא מלטפת, מנשקת, מדברת עימם. לראשונה בחייה חוותה שחרור אמיתי. היא הייתה מאושרת.

לסיום נתתי לה תרגיל שהיה חיוני כדי להפגיש אותה עם עצמה. עם המקורות. על מנת שתוכל למצוא את הקשר העתיק אל אמא אדמה. ביקשתי שתיקח חופשה בכפר. תתפלש באדמה ותיתן לה לערסל אותה בחומה.תעדור,תזרע זרעים, תטפח ותגנן ותיתן לשמש לרפא את נפשה. היא, שאף פעם לא נגעה בחול או בלכלוך - מתוך רפלקס מותנה, מעט נרתעה. אך מהר מאוד הסכימה לנסות.

לאחר כחודשיים היא התקשרה אלי, מעברו השני של הקו זרחה אלי אישה אחרת. רעננה כשדה אחר הגשם הראשון. העננות הקודרת פינתה את מקומה לזוהר ישן. תודה. היא אמרה וקולה בטוח. תודה לך יקרה. היא סיפרה לי על חייה בכפר, טעמו המתוק של החלב הטרי, אותו היא חולבת בחמש בבוקר, הקשר שרקמה עם החיות , הזריחות המרהיבות. השקט המבורך העוטף את הכפר בשעת בין ערביים כשדמדומי הערב מכסים את השמיים. על ארוגות האדמה הלחה בהן שתלה זרעי עגבניות, קישואים, סלקים וגזרים ועל הפרחים המרהיבים הזורחים אליה בהודיה כאשר היא משקה אותם באהבה. לרגע שתקה...ובקול מהוסס, מובך מעט היא סיפרה לי על התאהבות אחרת. כמוה לא חוותה עד כה. הוא מקומי, אדם טוב לב, יפה עיניים. הוא מלמד אותי, לאט ובסבלנות, כמה עמוק הוא היופי. כמה מרגשת היא האמת. הופך אותי מיום ליום לאדם טוב יותר.

נשמתי עמוק, הייתי מאושרת עבורה. חזרתי הביתה, היא אמרה לי וקולה מאושר, מצאתי את הדרך אל עצמי.